עדי נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ

פסק דין

פתח דבר

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף אשר נגרם לתובעת, ילידת 14.5.47, בתאונה שלטענתה הינה תאונת דרכים.

ביום 3.6.09 נחבלה התובעת בקרסולה בתאונה שארעה לה (להלן: "התאונה"). לגרסתה לאחר שהחנתה את רכבה, במהלך ירידתה ממנו, נפלה ארצה ונחבלה ברגלה. לטענתה האירוע הינו תאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). ואילו הנתבעת חולקת על נסיבותיה הנטענות של התאונה, וטוענת כי התובעת נחבלה בנסיבות אחרות מאלה הנטענות על ידיה, ולמצער כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה. בין הצדדים מחלוקת גם לגבי גובה נזקיה של התובעת.

סוגיית החבות

התובעת תארה בסעיף 6 לתצהירה את נסיבות האירוע כדלקמן:

"הגעתי למגרש החניה הגדול מול בנק לאומי בשד' התמרים באילת. החניתי את רכבי והתחלתי לצאת מהרכב. בעת היציאה מהרכב ארעה לי התאונה כמפורט להלן: הייתי ישובה עדיין בכסא הנהג, פתחתי את דלת הרכב, הושטתי את ידי לקחת את התיק שהיה מונח במושב הימני הקדמי (ליד מושב הנהג בו ישבתי) ובמקביל הוצאתי את רגל שמאל שלי מהרכב לשם ירידה ממנו. הורדתי את הרגל השמאלית למטה מחוץ לרכב בעת היציאה ממנו ולפתע, בעוד רגלי באוויר וטרם נגעה ברצפה, החלקתי, מעדתי ונפלתי עם כל גופי על רגל שמאל על רצפת האספלט לרגלי הרכב".

הנתבעת סבורה כי אין ליתן אמון בגרסתה של התובעת, הואיל וקיימות סתירות באופן שבו תארה את התאונה בהזדמנויות שונות בפני רופאיה, במסגרת הליכים במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), בהודעה שמסרה במשטרת ישראל ובכתב התביעה. מעבר לסתירות אלה, הרי שגם בעניינים נוספים נמצאה התובעת בלתי מהימנה.

העובדה שהתובעת לא תארה בפני הרופאים שטיפלו בה החל מיום האירוע את נסיבות התאונה בפירוט אינה מעלה או מורידה בבואי לקבוע ממצאים בדבר מהימנותה של התובעת. התובעת מסרה לרופאים שטיפלו בה בתקופה שלאחר התאונה כי מדובר בנפילה. תיאור זה אינו סותר את גרסתה בעדותה. לעובדה שלא פרטה את אופן הנפילה בפני הרופאים אין חשיבות, שכן ברגיל אדם הפונה לקבלת טיפול רפואי מוסר לרופאיו את הפרטים הנחוצים לצורך הטיפול הרפואי. אדם המגיע לטיפול רפואי אינו מצופה לראות לנגד עיניו את האפשרות כי תוגש תביעה בעתיד, להכיר את רזי הדין, ובהם גם סיווגה של תאונה כתאונת דרכים, ולמסור גרסה כאילו מדובר במסמך משפטי. במקרים רבים, כמו בענייננו, סובל האדם מכאבים ומה שחשוב לו באותו שלב הוא לקבל מזור לכאביו. אכן לתיאור התאונה בפני הרופאים יכולה להיות השלכה על מהימנותה של גרסה, וזאת בעת שנמסרים פרטים סותרים, מה שאין כן במקרה זה. בכל ההזדמנויות שבהן פנתה התובעת לקבל טיפול רפואי בעקבות התאונה ציינה כי נפלה. היא אומנם לא ציינה כי מדובר בתאונת דרכים, אלא שהסברה בחקירתה הנגדית כי לא ידעה שמדובר בתאונת דרכים ולא חשבה להגיש תביעה (עמ' 13 שו' 1-7) הינו סביר, הגיוני ומהימן עליי בהיותה אדם מן היישוב ולא משפטנית הבקיאה בהגדרות חוק הפלת"ד. גם הסברה כי לא פרטה יותר שכן לא שאלו אותה (עמ' 12 שו' 18-22) הינו הגיוני וסביר, ותואם את ההסבר שנתנה במסגרת חקירתה במל"ל כאשר נשאלה מדוע לא ציינה כי מדובר בתאונת עבודה (ראה: נ/19 בעמ' 4 שו' 13-14).

עיינתי בגרסאות שנמסרו על ידי התובעת או מטעמה במסמכים מתיקי המל"ל (ראה: נ/16, נ/17, נ/18, נ/19, נ/20 ות/2), בהודעתה של התובעת במשטרת ישראל מיום 16.5.10 (נ/13), ובתצהיר הנסיבות שמסרה במסגרת הליך זה (נ/15). לא מצאתי כי הגרסה שנמסרה בהם הינה שונה מגרסת התובעת בעדותה, או סותרת אותה. מדובר בגרסאות זהות בעיקרן לגבי נסיבות התאונה, כשרמת הפירוט שונה בכל אחת מהן.

הנתבעת מצביעה על כך שבמספר מקומות בחקירתה במל"ל (נ/19) מסרה התובעת כי אינה יודעת למה נפלה ואיך נפלה או דברים דומים, דבר שלגישתה אינו מתיישב עם העובדה שבעדותה היא יודעת לתאר את נסיבות התאונה. ואולם אין לקרוא את הדברים שאליהם מפנה הנתבעת במנותק מן ההודעה בכללותה, שבה מוסרת התובעת גרסה דומה לזו שמסרה בעדותה. בהודעה אף ניתן למצוא הסבר לכוונתה של התובעת באומרה כי אינה יודעת למה נפלה ואיך נפלה. התובעת מסרה בהודעה: "זה לא פעם ראשונה שאני נוהגת בג'יפ ויורדת ממנו. מה קרה הפעם? לא יודעת מה קרה הפעם" (נ/19 בעמ' 4 שו' 14-15).

הנתבעת טוענת כי שעת התאונה שמוסרת התובעת בתצהירה, בסביבות 10:00, אינה מתיישבת עם שעת קבלתה בחדר המיון בבית החולים יוספטל. אף טענה זו אין בידי לקבל. התובעת ציינה כי אינה זוכרת את שעת התאונה במדויק, וכי לקח זמן עד שהגיעה לבית החולים והוכנסה אליו על ידי בעלה באמצעות עגלה. לא מצאתי כי קיים פער זמנים הפוגע במהימנות גרסתה של התובעת.

הנתבעת מבססת טענתה לקיומן של סתירות בין גרסאות שמסרה התובעת גם על האמור בכתב התביעה. בסעיף 4 לכתב התביעה שהוגש ביום 6.9.10 נכתב: "... ובעת הירידה מהרכב צעדה ונפלה על הרצפה. ... (ההדגשה אינה במקור)". ביום 5.12.10 הגישה התובעת בקשה לתיקון טעות קולמוס בכתב התביעה. בבקשה ביקשה התובעת כי יותר לה לתקן את המילה "צעדה" למילה "מעדה". בבקשה צוין כי מדובר בטעות קולמוס שנגרמה הואיל והאותיות מ' ו-צ' הינן אותיות הסמוכות זו לזו במקלדת המחשב. הרשמת פומרנץ קיבלה את הבקשה והתירה את התיקון המבוקש, ובעקבות זאת תוקן כתב התביעה. אינני סבורה כי הדברים פוגמים במהימנות עדותה של התובעת, ומצביעים על אפשרות שהתובעת צעדה מן הרכב ואז נפלה, כפי שטוענת הנתבעת. כתב התביעה נכתב על ידי ב"כ התובעת ולא על ידי התובעת עצמה, וזו הסבירה כי מדובר בטעות הקלדה. האותיות מ' ו-צ' אכן סמוכות זו לזו במקלדת המחשב. אוסיף כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה עוד בטרם הוגש כתב הגנה בתיק, כך שאין מדובר בניסיון ל"שיפור עמדות" בעקבות חשיפה לטענות הנתבעת.

בנושא אחד סבורה אני כי יש ממש בטענת הנתבעת, הוא נושא אי אזכורן של תאונות עבודה ותאונות דרכים שהיו לתובעת בעבר, ואי אזכורן של הבעיות הרפואיות שמהן סבלה, בתצהיר הבריאות שמסרה התובעת ובתצהיר תשובותיה לשאלון. הסבריה של התובעת, כי לא זכרה את הדברים או כי לא סברה שיש להם חשיבות מוקשים בעיני. כך למשל עלה בחקירתה הנגדית של התובעת כי בשנת 2005 הייתה מעורבת שתאונת דרכים, שבה התהפך הרכב שבו נסעה ביחד עם בעלה, שנהג ברכב. התובעת ציינה כי נמנעה מאזכור תאונת דרכים קודמת זו הואיל ולא חשבה על זה (עמ' 10 שו' 11). מתקשה אני לקבל הסבר זה. עם זאת לא מצאתי כי הסתרתן של התאונות ושל המחלות מכרסמת במהימנות גרסתה של התובעת בכל הנוגע לנסיבות התאונה.

לפיכך הנני קובעת כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, והוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי התאונה ארעה כפי שמסרה בעדותה, דהיינו במהלך ירידתה מן הרכב. כאמור, גרסאותיה של התובעת באשר לנסיבות התאונה הינן זהות בעיקרן, עדותה נתמכת בפרטים שונים בעדות בעלה ואף בממצאים הרפואיים. מכאן שהתאונה הינה תאונת דרכים בהתאם להגדרת המונח ברישת סעיף 1 לחוק הפלת"ד ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"), ולהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" באותו סעיף, הכוללת גם ירידה מן הרכב.

נזקי התובעת

לטענת התובעת מסתכמים נזקיה לאחר ניכוי תקבולי המל"ל בסכום של 377,330 ₪. ואילו הנתבעת טוענת כי התביעה נבלעת בתקבולי המל"ל.

נכותה של התובעת

המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור של 10% לצמיתות. המל"ל אף החליט להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשל"ז-1956 (להלן: "התקנות"), ולהעמיד את נכותה של התובעת על 15%.

הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד